מדוע חברי הקיבוצים מופלים לרעה בזכויות בחלקות המגורים?
"לא ניתן עוד להתעלם מהשאלה כיצד התדרדר מעמדם של
חברי הקיבוצים לשפל כזה שמאפשר להפכם לאזרחים סוג ב'"
מאת: גיל שינה, קיבוץ בית אורן, חבר הועד הציבורי "כאן ביתי"
מועצת מקרקעי ישראל אישרה לאחרונה את מסקנות ועדת הבר, שכוללות בתוכן אפליה קשה נגד חברי הקיבוצים בכל הקשור להיוון הזכויות בדירות המגורים. בעוד שבמבצעי ההיוון שנערכו במגזר העירוני נדרשו החוכרים לשלם כ-4% עבור רישום דירתם בטאבו, מהקיבוצים ידרש לפי המלצות סכום הגבוה פי 10! - 900% יותר מאשר החוכר העירוני.
קל לשער שאם מועצת מקרקעי ישראל היתה מחליטה לגבות מתושב ערבי או עולה מרוסיה או אתיופיה סכום הגבוה פי 10 מכל תושב אחר היו אמות הסיפים במדינה רועדות עד לביטול ההחלטה ובצדק. כשמדובר בבני ההתישבות העובדת הכל מותר וההחלטה עברה בשקט כמעט מוחלט. יש להניח שבג"צ, שידרש לנושא בקרוב, יביא לביטול החלטה מפלה זו, אבל בינתיים אי אפשר להתעלם מהשאלה כיצד קורה שמעמדם של חברי הקיבוצים במדינת ישראל התדרדר לשפל כזה שאנשי מועצת מקרקעי ישראל הרשו לעצמם להפלות אותם בצורה כה חמורה, בעוד "ארגונים חברתיים" שונים מוחאים כפיים מהצד.
אחד ההסברים לכך הוא הערבוב שנוצר בין הקיבוץ וזכויותיו בקרקע החקלאית לבין חברי הקיבוץ וזכויותיהם בחלקות המגורים. בעוד שלגבי תעשיינים, מלונאים ואנשי עסקים אחרים יש הפרדה מלאה בין הפעילות העסקית שלהם לבין היותם תושבים שווי זכויות, הרי שלגבי חברי קיבוצים לא נשמרת הפרדה זו.
יתירה מכך, אם דו"ח הבר העניק לחברי המושבים זכות להקמת אזור תעסוקה של 500 מ"ר, הרי שיש מי שסוברים שאפשר "לקזז" זכות זו עם הפגיעה בזכויות חברי הקיבוצים בדירות המגורים, למרות שמדובר באנשים שונים לחלוטין.
הסבר נוסף לאפליתנו לרעה היא שחברי הקיבוצים מאז ומתמיד היו "הילדים הטובים" של מדינת ישראל ותמיד היו החלוץ לפני המחנה עשרות שנים לפני הקמת המדינה. כמו במקרים אחרים, דוקא מי שעושה בעיות מקבל יחס טוב יותר. ועדת גדיש אף ציינה במפורש במסקנותיה שמוטב להעביר לחוכרים העירוניים את הבעלות על דירותיהם כדי לא "להתעסק איתם". זו הסיבה לתנאי ההיוון שקיבלו החוכרים העירוניים השונים בתכלית מהסכומים הכבדים שנדרשים מאיתנו.
לאחר מבצע ההיוון האחרון נותרו עוד 70,000 חוכרים עירוניים בלבד - מספר דומה למגזר הקיבוצי. המינהל ממשיך ומשנה את החלטותיו לטובת החוכרים העירוניים כדי שלא יצטרך להתעסק איתם יותר ואילו על המגזר הקיבוצי מוטלות גזירות חדשות לבקרים. בנקודה זו, יש לי הצעה. אולי כדאי לתת לחוכר העירוני כסף מזומן כדי שיסכים לקבל את הדירה לבעלותו ואז ניתן יהיה לסגור את מנהל מקרקעי ישראל? זה יהיה יותר זול לכולנו.
טענה המושמעת כלפינו בויכוח הנוכחי והיא באה בעיקר מכיוון פקידי המנהל והאוצר, היא שאנחנו כלל לא שילמנו דמי חכירה ראשונים כמו החוכר העירוני ולכן אין דמיון בין חוכר עירוני לחוכר חקלאי.
זהו טיעון סרק, לפחות לגבי מרבית הישובים שקמו לפני קום המדינה, עשרות שנים לפני שמנהל מקרקעי ישראל התחיל לבקש תשלום דמי חכירה ראשונים מהחוכרים העירונים במקום דמי חכירה שנתיים שהם היו אמורים לשלם. הישובים שלנו שלמו דמי חכירה ראשונים לקרן הקיימת, שכן היא הבעלים של הקרקע ברוב הישובים שקמו לפני קום המדינה וממ"י רק מנהל עבורה את הקרקע - הוא לא הבעלים.
רק בשלב מאוחר יותר החל המינהל בהיוון החוזים עם החוכרים העירוניים, אך האם יכול היום חוכר חקלאי שרוצה להוון את החוזה לעשות זאת? התשובה כמובן שלילית - למה שנוכל? על ידי מניעת היכולת שלנו להוון את החוזים מנסים להנציח את ההבדל בין החוכר העירוני לחוכר החקלאי, אבל זה לא יוכל להחזיק מעמד זמן רב. ניתן לראות ניצנים להבנה זאת בפסיקה האחרונה של כבוד השופטת רות רונן בפסק דין מיום 21 בפברואר 2007 עיריית תל אביב יפו נגד ממ"י (ת.א. 1142/04) שם נאמר, "מקובל על שני הצדדים כי כיום יש לפרש את המונח "קרקע עירונית" בהתאם למבחן הפונקציונאלי. בהתאם למבחן זה, קרקע המיועדת למגורים היא קרקע עירונית ולא קרקע חקלאית."
כבוד השופטת התייחסה לקרקע ולא לזהות המחזיק בקרקע. היום, בעידן של כבוד האדם וחירותו אי אפשר להמשיך בהתייחסות לחוכר לפי טבעו: חילוני, דתי, עירוני או כפרי, אלא יש להתנהג לחוכר עירוני, חקלאי, תעשייתי, מלונאי לא לפי האיש אלא לפי סוג הקרקע אותה הוא חוכר.
בעקבות טענות המינהל כי החוכר העירוני כעיקרון שילם 40% או 80% דמי חכירה ראשוניים ולכן זכאי לתנאי ההיוון הטובים, אולי מישהו יבדוק בדוחות השנתיים של מנהל מקרקעי ישראל משנות השישים ועד היום ( כל הדוחות גלויים ופורסמו ) , ויראה לכולנו היכן המטמון האדיר של דמי החכירה הראשוניים של המגזר העירוני - אני לא ראיתי שם את הר השקלים שהיה אמור ליפול לחשבון המנהל וחשבון אוצר המדינה.
לסיום : מאחר ואנו חברי הקיבוצים ובמקרה זה גם הקיבוצים עצמם לא מחזיקים קתדרות ממומנות באוניברסיטאות כדי שיוכלו לכתוב מאמרים מטעמנו ומזה כמעט שלושים שנה איננו נמצאים במרכז עשייה פוליטי או חברתי למרות מה שמיחסים לנו, נותר לנו מבצרו האחרון של האזרח - בית המשפט העליון, ולכן כן נתקדם לבג"צ כי אין דרך אחרת במדינה .
כולי תקווה ששם ידעו להתעלם מהתקפות הנגד המשוללות כל יסוד עלינו ולתת בסופו של הליך לחבר הקיבוץ את זכותו על ביתו בדיוק כמו שניתן לכל חוכר עירוני שהחזיק בדירתו כמה שנים בלבד. אני משוכנע שסופן של מסקנות ועדת הבר, אם הם לא ישונו, להיקבר בפנתיאון החלטות מועצת המנהל לגבי המגזר החקלאי.
___
גיל שינה הוא חבר הועד הציבורי "כאן ביתי" מייצג חברי קיבוצים במאבק על זכויותיהם בחלקת המגורים.
"לא ניתן עוד להתעלם מהשאלה כיצד התדרדר מעמדם של
חברי הקיבוצים לשפל כזה שמאפשר להפכם לאזרחים סוג ב'"
מאת: גיל שינה, קיבוץ בית אורן, חבר הועד הציבורי "כאן ביתי"
מועצת מקרקעי ישראל אישרה לאחרונה את מסקנות ועדת הבר, שכוללות בתוכן אפליה קשה נגד חברי הקיבוצים בכל הקשור להיוון הזכויות בדירות המגורים. בעוד שבמבצעי ההיוון שנערכו במגזר העירוני נדרשו החוכרים לשלם כ-4% עבור רישום דירתם בטאבו, מהקיבוצים ידרש לפי המלצות סכום הגבוה פי 10! - 900% יותר מאשר החוכר העירוני.
קל לשער שאם מועצת מקרקעי ישראל היתה מחליטה לגבות מתושב ערבי או עולה מרוסיה או אתיופיה סכום הגבוה פי 10 מכל תושב אחר היו אמות הסיפים במדינה רועדות עד לביטול ההחלטה ובצדק. כשמדובר בבני ההתישבות העובדת הכל מותר וההחלטה עברה בשקט כמעט מוחלט. יש להניח שבג"צ, שידרש לנושא בקרוב, יביא לביטול החלטה מפלה זו, אבל בינתיים אי אפשר להתעלם מהשאלה כיצד קורה שמעמדם של חברי הקיבוצים במדינת ישראל התדרדר לשפל כזה שאנשי מועצת מקרקעי ישראל הרשו לעצמם להפלות אותם בצורה כה חמורה, בעוד "ארגונים חברתיים" שונים מוחאים כפיים מהצד.
אחד ההסברים לכך הוא הערבוב שנוצר בין הקיבוץ וזכויותיו בקרקע החקלאית לבין חברי הקיבוץ וזכויותיהם בחלקות המגורים. בעוד שלגבי תעשיינים, מלונאים ואנשי עסקים אחרים יש הפרדה מלאה בין הפעילות העסקית שלהם לבין היותם תושבים שווי זכויות, הרי שלגבי חברי קיבוצים לא נשמרת הפרדה זו.
יתירה מכך, אם דו"ח הבר העניק לחברי המושבים זכות להקמת אזור תעסוקה של 500 מ"ר, הרי שיש מי שסוברים שאפשר "לקזז" זכות זו עם הפגיעה בזכויות חברי הקיבוצים בדירות המגורים, למרות שמדובר באנשים שונים לחלוטין.
הסבר נוסף לאפליתנו לרעה היא שחברי הקיבוצים מאז ומתמיד היו "הילדים הטובים" של מדינת ישראל ותמיד היו החלוץ לפני המחנה עשרות שנים לפני הקמת המדינה. כמו במקרים אחרים, דוקא מי שעושה בעיות מקבל יחס טוב יותר. ועדת גדיש אף ציינה במפורש במסקנותיה שמוטב להעביר לחוכרים העירוניים את הבעלות על דירותיהם כדי לא "להתעסק איתם". זו הסיבה לתנאי ההיוון שקיבלו החוכרים העירוניים השונים בתכלית מהסכומים הכבדים שנדרשים מאיתנו.
לאחר מבצע ההיוון האחרון נותרו עוד 70,000 חוכרים עירוניים בלבד - מספר דומה למגזר הקיבוצי. המינהל ממשיך ומשנה את החלטותיו לטובת החוכרים העירוניים כדי שלא יצטרך להתעסק איתם יותר ואילו על המגזר הקיבוצי מוטלות גזירות חדשות לבקרים. בנקודה זו, יש לי הצעה. אולי כדאי לתת לחוכר העירוני כסף מזומן כדי שיסכים לקבל את הדירה לבעלותו ואז ניתן יהיה לסגור את מנהל מקרקעי ישראל? זה יהיה יותר זול לכולנו.
טענה המושמעת כלפינו בויכוח הנוכחי והיא באה בעיקר מכיוון פקידי המנהל והאוצר, היא שאנחנו כלל לא שילמנו דמי חכירה ראשונים כמו החוכר העירוני ולכן אין דמיון בין חוכר עירוני לחוכר חקלאי.
זהו טיעון סרק, לפחות לגבי מרבית הישובים שקמו לפני קום המדינה, עשרות שנים לפני שמנהל מקרקעי ישראל התחיל לבקש תשלום דמי חכירה ראשונים מהחוכרים העירונים במקום דמי חכירה שנתיים שהם היו אמורים לשלם. הישובים שלנו שלמו דמי חכירה ראשונים לקרן הקיימת, שכן היא הבעלים של הקרקע ברוב הישובים שקמו לפני קום המדינה וממ"י רק מנהל עבורה את הקרקע - הוא לא הבעלים.
רק בשלב מאוחר יותר החל המינהל בהיוון החוזים עם החוכרים העירוניים, אך האם יכול היום חוכר חקלאי שרוצה להוון את החוזה לעשות זאת? התשובה כמובן שלילית - למה שנוכל? על ידי מניעת היכולת שלנו להוון את החוזים מנסים להנציח את ההבדל בין החוכר העירוני לחוכר החקלאי, אבל זה לא יוכל להחזיק מעמד זמן רב. ניתן לראות ניצנים להבנה זאת בפסיקה האחרונה של כבוד השופטת רות רונן בפסק דין מיום 21 בפברואר 2007 עיריית תל אביב יפו נגד ממ"י (ת.א. 1142/04) שם נאמר, "מקובל על שני הצדדים כי כיום יש לפרש את המונח "קרקע עירונית" בהתאם למבחן הפונקציונאלי. בהתאם למבחן זה, קרקע המיועדת למגורים היא קרקע עירונית ולא קרקע חקלאית."
כבוד השופטת התייחסה לקרקע ולא לזהות המחזיק בקרקע. היום, בעידן של כבוד האדם וחירותו אי אפשר להמשיך בהתייחסות לחוכר לפי טבעו: חילוני, דתי, עירוני או כפרי, אלא יש להתנהג לחוכר עירוני, חקלאי, תעשייתי, מלונאי לא לפי האיש אלא לפי סוג הקרקע אותה הוא חוכר.
בעקבות טענות המינהל כי החוכר העירוני כעיקרון שילם 40% או 80% דמי חכירה ראשוניים ולכן זכאי לתנאי ההיוון הטובים, אולי מישהו יבדוק בדוחות השנתיים של מנהל מקרקעי ישראל משנות השישים ועד היום ( כל הדוחות גלויים ופורסמו ) , ויראה לכולנו היכן המטמון האדיר של דמי החכירה הראשוניים של המגזר העירוני - אני לא ראיתי שם את הר השקלים שהיה אמור ליפול לחשבון המנהל וחשבון אוצר המדינה.
לסיום : מאחר ואנו חברי הקיבוצים ובמקרה זה גם הקיבוצים עצמם לא מחזיקים קתדרות ממומנות באוניברסיטאות כדי שיוכלו לכתוב מאמרים מטעמנו ומזה כמעט שלושים שנה איננו נמצאים במרכז עשייה פוליטי או חברתי למרות מה שמיחסים לנו, נותר לנו מבצרו האחרון של האזרח - בית המשפט העליון, ולכן כן נתקדם לבג"צ כי אין דרך אחרת במדינה .
כולי תקווה ששם ידעו להתעלם מהתקפות הנגד המשוללות כל יסוד עלינו ולתת בסופו של הליך לחבר הקיבוץ את זכותו על ביתו בדיוק כמו שניתן לכל חוכר עירוני שהחזיק בדירתו כמה שנים בלבד. אני משוכנע שסופן של מסקנות ועדת הבר, אם הם לא ישונו, להיקבר בפנתיאון החלטות מועצת המנהל לגבי המגזר החקלאי.
___
גיל שינה הוא חבר הועד הציבורי "כאן ביתי" מייצג חברי קיבוצים במאבק על זכויותיהם בחלקת המגורים.
גיל שינה הוא חבר הועד הציבורי "כאן ביתי" מייצג חברי קיבוצים במאבק על זכויותיהם בחלקת המגורים.
